יוסף יצחק גודמן נולד בעיר ניו יורק, במנהטן, באחד ביוני 1985, י"ב סיוון תשמ"ו. הוא הבן השני למרדכי וחנה גודמן ואח צעיר לשמעון שנולד שנה וארבע חודשים לפניו. יוסף הוא אח גדול ליהודה, נפתלי, בנימין, אשר, מירי, רחלי ודני.
כאשר יוסף היה בן תשעה חודשים, במרץ 1986, משפחת גודמן- מרדכי,חנה,שמעון ויוסף, עלתה ארצה. המשפחה הגיעה למרכז קליטה במבשרת ציון ויוסף נקלט בגן המקומי. בדצמבר 1986 המשפחה עברה לאפרת. והייתה בגרעין המשפחות שהקים את אפרת .
יוסף החל את לימודיו בבית ספר "עשה חיל" באפרת, מכיתה א' עד ו', כשספורט הוא המקצוע האהוב עליו. יוסף הצטיין בצורה יוצאת דופן והיה חלק מנבחרת הריצה שהשתתפה במספר מרוצים בירושלים. נוסף לכך, יוסף היה שחיין בנבחרת השחייה ונטל חלק בנבחרת הכדורגל המקומית מכתה ג' עד כתה ח'.
יוסף המשיך ללמוד בחטיבת ביניים של אור – תורה 'סטון' באפרת ובתיכון המשיך יוסף את לימודיו במרכז למידה דתי ( מל"ד) בירושלים.
עם כל מעורבותו בנושאים השונים של ספורט ושיתוף פעולה עם חבריו חלק פעיל ועזר בפיצרייה המשפחתית באפרת.
בסוף כל יום לימודים היה יוסף עובד בפיצרייה המשפחתית באפרת, ומחפש תמיד דרך לעזור ולהקל על הוריו העובדים הוא הכין אלפי פיצות, עבד בלחץ זמן, התאים את עצמו לדרישות המיידיות של הלקוחות ודרישותיהם. היה מהיר תפיסה, למד וידע את מלאכת הכנת הפיצה ובכך עזר מאד למשפחה. הוא אהב לעבוד והציע שיפורים בדרכי העבודה.
יוסף אהב מאד פוטבול אמריקאי ליווה תמיד את אבא שלו למשחקים בירושלים שם שיחק אביו. כתלמיד תיכון ביקש יוסף לפתוח ליגה לנוער למשחקי פוטבול אמריקאי.סטיב לייבוביץ, מנהל הליגה בירושלים הסכים ויוסף ארגן קבוצה של חברים בכך עזר להקים את הליגה. כיום, הליגה שיוסף הקים נקראת על שמו The Yosef Goodman High School Football League. יוסף גם שיחק בקבוצה של אבא שלו, שנקראה 'פיצרייה אפרת', בקבוצה הצטיין כשחקן. בשנת 2004 יוסף היה חלק מנבחרת ישראל שייצגה את מדינת ישראל בתחרות בינלאומית שנערכה ברפובליקה הדומיניקאנית.
יוסף היה בן מסור ואוהב להוריו, ואח אוהב ודואג לאחיו ואחיותיו. המשפחה הייתה חלק מהווייתו, והוא היה מאוד קרוב לסבו וסבתו. כשחלה סבו במחלת פרקינסון , ליווה אותו יוסף ועזר לו, והקל לו בחייו.
שבוע אחרי שהוא חזר מהתחרות הבינלאומית בחודש מרץ 2004 הוא התגייס לצה"ל. לאחר גיבוש מפרך יוסף התקבל ליחידת העילית מגלן, יוסף אהב מאד את הצבא, את החברים בצוות ואת המפקדים שלו. יוסף פרח בצבא והיה מאוד מאושר וגם האמין שהוא עושה עבודה חשובה. הייתה לו מוטיבציה גבוהה וחתר לשיפור היכולת האישית שלו, הוא התאמן מעבר לאימונים הרגילים והעלה את כושרו הגופני מעל ומעבר. הנחישות הייתה אצלו מושג ממשי, השגיות שם דבר. חתירה למטרה במאמץ בלתי נלאה, כל אלה אפיינו את יוסף כחייל ביחידה המובחרת שבחר לשרת בה.
בצניחה הראשונה הגיעה המשפחה לפלמחים לצפות, סבתו הייתה מרותקת בכסא גלגלים וההורים של יוסף לא הכירו את התנאים בשטח, לכן, לא הביאו אותה לראות את יוסף צונח. יוסף כעס הוא חיכה לבואה. דרש מאביו להביא אותה למחרת. בצניחה הבאה היא הייתה נוכחת והתרגשה מאד, ויוסף היה מאושר לראותה.
היו לו הרבה חברים והוא היה חבר נאמן ודואג. חבריו ביחידה קראו לו"גודמן". למרות שקשה לבלוט ביחידה מובחרת ,יוסף בלט, בלט ביכולת לעזור לכולם, לסייע במסעות הקשים, בעידוד הרב לכל אחד. כשאמרו את שמו התכוונו לכל הטוב שהוא מגיש להם. בלטה יכולת המנהיגות והדוגמא האישית, בבחינת "ממני תראו וכן תעשו". הייתה לו הרבה שמחת חיים והרבה אנרגיה . יוסף האמין בה', וכיהודי, האמונה הייתה חלק מהוויית חייו. הקפיד לא לדבר לשון הרע. הוא הרבה לתת צדקה והייתה לו יראת שמים. היה ליוסף לב גדול ונשמה מיוחדת והוא רצה תמיד לעזור לאחרים ולתת, ולתת, ולתת.
יום חמישי ד' בשבט היה יום חמישי רגיל בבית יהודי. הכנות לקראת שבת. בבתי הספר באפרת ובגוש עציון לימדו על גבורתם של הל"ה שיום נפילתם היה ביום ה' בשבט . השמש שקעה, ברדיו דווח על תאונת צניחה. חיינו נמשכו כרגיל, עד שהגיעו נציגי צה"ל. הייתה אי הבנה, לא הבנו מה מחפש כאן שוטר יחד עם קציני צה"ל. מהר התברר גודל האסון. בעת הצניחה, צניחה מיוחדת, כשרק מספר מועט של חיילים נבחרו לצנוח בתרגיל זה, נקשר המצנח של יוסף עם רגלו של מפקדו, יוסף הבין שבצורה כזו שניהם יתרסקו לקרקע,ולכן ככל הנראה, החליט יוסף לנתק את המצנח שלו ע"מ להציל את חיי מפקדו , המפקד נשאר עם מצנחו והוא נחת בשלום על הקרקע, אך המצנח הרזרבי של יוסף לא נפתח מספיק מהר עקב הגובה הנמוך שהיו בו.
הייתה זאת הצניחה האחרונה של יוסף. צניחה מספר שלושים ושמונה.
מזג האוויר היה נוח. המשפחה התקבצה, אנשי הישוב באו לביתנו, תנועה מתמדת של אנשים שהכירו את יוסף.
ההלוויה נערכה למחרת, ביום שישי, לפני הצהרים נפתחו ארובות השמים וגשם עז התחיל לרדת. השמים השתתפו אתנו באבלנו. מההתכנסות בבית הכנסת באפרת עד סיום טקס ההלוויה בהר הרצל בירושלים לא פסק הגשם.מההמונים שליוו את יוסף הבנו, שהיה ביוסף משהו שמשך אותם להיות אתו גם ברגעיו האחרונים.
"וכמו בכל חבורה שכזו חייב להיות בה הלוחם הטוב ביותר . יוסף היה לוחם במלוא מובן במילה , בעל מוטיבציה גדולה , מקצועי בתחומו , בעל כושר גופני מעולה , חזק בצורה בלתי רגילה. מאוד אהב את הצוות ואת הצבא ותמיד נתן כל שיכל בכל אימון ובכל מבצע כי זה היה יוסף איש אמיתי של הכול או כלום, אין לעגל פינות, אומר לך את האמת ישר בפנים . אדם מלא רגש ואהבה לסובבים אותו ומה שהוא עושה."
(מתוך ההספד של מפקד הצוות ליוסף ז"ל)
